במשך שנים, ספרי מתח וסרטי הוליווד הזינו את המחשבה שקיימת קבוצה אחת של אנשים שהפוליגרף חסר אונים מולם: הפסיכופתים. התיאוריה נשמעת הגיונית – אם הפוליגרף מבוסס על פחד, אשמה וחרדה, ואם לפסיכופתים יש "חוסר רגשי" מולד, הרי שהם אמורים לשקר מבלי שהמכשיר ירגיש בדבר.
אך האם המציאות בשטח ובמעבדות המחקר תומכת בתיאוריה הזו? התשובה עשויה להפתיע אתכם.
מה אומר המדע?
מחקרים שנערכו על ידי מומחים מובילים (כמו ד"ר דיוויד רסקין, מחלוצי הפוליגרף המודרני) בדקו אסירים שאובחנו כפסיכופתים אל מול אסירים "רגילים". התוצאות היו חד-משמעיות: פסיכופתים לא מצליחים לעבור פוליגרף טוב יותר מאנשים רגילים.
למעשה, במקרים רבים, התגובות הפיזיולוגיות שלהם לשקר היו ברורות וחדות לא פחות מאלו של נבדקים נורמטיביים.
למה הפסיכופת לא מצליח "לרמות"?
כדי להבין מדוע המיתוס שגוי, צריך להבין שהפוליגרף לא מודד "מצפון" או "חרטה", אלא עוררות של מערכת העצבים האוטונומית. יש לכך שלוש סיבות מרכזיות:
פחד מהשלכות, לא מאשמה: פסיכופת אולי לא מרגיש אשמה על כך שגנב או פגע, אבל הוא בהחלט מרגיש "פחד מהיתפסות". הוא מבין שאם ייכשל בבדיקה, הוא יחזור לכלא או יאבד את חירותו. האיום על האינטרס האישי שלו מייצר עוררות פיזיולוגית חזקה מספיק שהמכשיר מזהה.
עומס קוגניטיבי: שקר דורש מאמץ מנטלי. צריך לזכור מה קרה באמת, לבנות גרסה שקרית עקבית ולדכא את התגובה הטבעית. המאמץ המחשבתי הזה משפיע על הנשימה ועל לחץ הדם של כל אדם, ללא קשר למבנה האישיות שלו.
תגובה אוטונומית בלתי רצונית: גם אם אדם מסוגל לשמור על פנים חתומות ("פוקר פייס"), הוא אינו יכול לשלוט בבלוטות הזיעה המיקרוסקופיות בקצות האצבעות שלו. המערכת האוטונומית פועלת מתחת לרדאר המודע.
האם ישנם מקרים שבהם זה בכל זאת קורה?
למרות הנתונים המחקריים, ישנם מצבים קיצוניים שבהם הבדיקה הופכת למאתגרת יותר:
"תת-עוררות" (Low Arousal): ישנם פסיכופתים בעלי רמת עוררות בסיסית נמוכה מאוד (דופק איטי מאוד ולחץ דם נמוך). אצלם הגרפים עלולים להיות "שטוחים" יותר, מה שעלול להוביל לתוצאה לא עקבית (Inconclusive), אך לא בהכרח לתוצאה של "דובר אמת".
חוסר הבנה של המציאות: הפוליגרף מבוסס על כך שהנבדק יודע שהוא משקר. אם מדובר באדם עם הפרעות פסיכוטיות (שאינו מבחין בין דמיון למציאות), הבדיקה אינה תקפה. חשוב להדגיש: פסיכופתיה אינה פסיכוזה; פסיכופתים יודעים היטב מהי האמת ומהו שקר.